חיפוש
  • Maya Glotman

מולי ניצב ים גדול- בתוכי יש ים גדול

כיצד לשייט בין הקשרים פנימיים וחיצוניים מול סערות הזמן והנפש


מאמר זה נכתב לאור אתגרי התקופה הנוכחית. שגרת קורונה כופה עלינו מציאות חיצונית שונה, מוגבלת ומרוחקת. בנוסף, עלולים להתעורר בנו בתקופה זו רגשות סוערים וקשים בעולמנו הפנימי. יחד עם זאת, המתואר במאמר זה אינו ייחודי לשגרת הקורונה ונוגע לכל אותם רגעים בחיים בהם אנחנו חווים הגבלה או צמצום של החופש שלנו מבפנים או מבחוץ. בחרתי בדימויי הים כמרחב אינסופי של אפשרויות, השתנות, תנועה, וגודל. כמו שהעמידה מול הים עשויה לחבר אותנו לחוויה אינסופית, כך חוויה אינסופית מתקיימת גם בתוכנו. מנגד, ערכו של הים, הפנימי והחיצוני מתגלה לנו רק כאשר אנחנו יכולים לעמוד מולו, לשוט, לצוף או אפילו לשחות, אך לא לטבוע או להיסחף.

***

כולנו, כל אדם שהוא, מתקיימים בהקשרים שונים. ״כשאני איתו, אני פשוט לא אני״, ״זו לא סיטואציה בה יש לי מקום להיות אני״ או ״איתך אני באמת אני״. לתיחום הזה יכול להיות תפקיד בשימור הערך העצמי שלנו. נסמן חוויות מסוימות כ-׳לא אנחנו׳, אלא ׳בגלל׳ מישהו אחר או סיטואציה אחרת, ובכך נשמור את הדימוי העצמי שלנו של מה שראוי ונכון. תיחום כזה יכול גם לגבות מאתנו מחיר של ניכור עצמי, תחושת ניתוק, החמצה או חרדה.

אם נפתח ראיה כוללת של העצמי כתלוי הקשר, או כבעל חלקים שונים אשר עולים לקדמת במה במצבים והקשרים שונים, נוכל להיות גמישים יותר, ואולי בצורה פרדוקסלית- רציפים יותר. כך, כאשר נחווה חוסר תנועה במצב או הקשר מסוים, נוכל לגייס חלקים אחרים או הקשרים נוספים בהם ישנן חוויות עצמי שעוד יכולות לנוע.

בתוכי יש ים גדול


לסביבה החיצונית יש השפעה רבה על החלקים בעצמי שיבואו לידי ביטוי באותו הרגע. כשיש לנו הרבה מרחב וביטחון נרגיש לרוב ספונטניים יותר, יצירתיים יותר, גמישים יותר. כך יהיה במערכת יחסים מספקת ויציבה, בביטחון כלכלי, ואפילו במזג אוויר נעים ושובע. במצבים בהם נחוש בסכנה או בדחק, גם התנועה הפנימית שלנו תתחיל להצטמצם. במצבים של חוסר יציבות במערכות היחסים הקרובות, חוסר וודאות בנוגע לפרנסה, ואפילו בתנאי מזג אוויר קיצוניים מידי, נרגיש יותר תקועים, מצומצמים, חרדים ולא יצירתיים.

סגר בחוץ. סגר בפנים

יש מקרים בהם ההקשר החיצוני הוא לא נוח ולא ניתן לשינוי. נסיבות בהם נרגיש שאין לנו הרבה אפשרות לתזוזה ושינוי חיצוני. במצבים כאלו, ננסה להגדיל את המרחב הנפשי כדי לאפשר לפחות תנועה פנימית. כמובן, המצב החיצוני עדיין ייוותר קשה ומדאיג, אך חיבור למרחב הפנימי, יכול יהיה לשפר את היכולת שלנו להתמודד עם המצב החיצוני.

אבל אין לי ברירה.

בספרו מדריך רפרם לכלא הלובי (עם עובד, 2013), מתאר רפרם חדד את 170 הימים בהם מצא עצמו, ללא כל הכנה, בצינוק בלוב, ערב נפילת משטרו של קדאפי. בספר ניתן לחוש את הפער בין התנאים החיצוניים הלוחצים של בידוד, עינויים פיזיים ונפשיים וחוסר וודאות, למאבק על המרחב הפנימי. חדד, מתאר כיצד התעקש לחוש בצורה קשובה את טעם המאכלים המועטים המוגשים לתאו, התחיל ליצור אמנות בדמיונו וכלי שחמט מעטיפות הארוחות שהוגשו לו. זהו המאבק על לא להיות רק בזהות הקורבן, אלא לשחרר חלקי עצמי נוספים ולהשאיר אותם חיים ומופיעים על בימת העצמי. הצינוק בחוץ אינו מחייב צינוק בפנים, אך זהו מאמץ.

הסיטואציה אליה נקלע חדד הינה, כמובן, סיטואציית חיים קיצונית מאוד, אבל מצבים כאלו מוכרים לכל אחד מאתנו. בשלב ההורות הראשונית לתינוק, בעת אבטלה או לחץ בעבודה, בהתמודדות עם כאב כרוני, עם פקק תנועה, או בהתמודדות עם השלכות של מגפה עולמית. במצבים כאלו, לעיתים קרובות, הפנים שלנו יתחיל לשקף את החוץ, ונחוש שאין לנו ברירה אלא לשחק לפי כללי האילוצים, ונוותר על קיומם של מרחבים פנימיים נוספים לטובת ה-״הישרדות״.

איך לקפל את הכביסה יום-יום


כמו סיזיפוס הנדרש כל יום לגלגל את הסלע לראשו של הר, ביודעו שכשיגיע לשם הסלע עתיד להתגלגל בחזרה באותו המסלול, לעיתים גם אנחנו חסרי שליטה על מה שיקרה, משחקים לפי כללים שהוכתבו לנו. במצבים כאלו, חשוב לשים דגש על האופן. איך אני בוחר לגלגל את הסלע למעלה. מה האופן בו אני רוצה לגלגל את היום-יום שלי, גם אם אף אחד לא שאל אותי מה אני רוצה שיהיה בו. האם אני רוצה לתת דגש למשחקיות, יצירתיות, יסודיות או תחושת בעלות. האם יש אופנים מסוימים בהם אני כן יכול לשלוט בדרך בה אעביר את זמני בתקופה זו?

במצבים בהם הקשב מופנה החוצה לנסיבות ולחוסר האונים, חוסר הוודאות או חוסר השליטה שלנו עליהן, ננסה להקדיש זמנים בהם נפנה את הקשב פנימה. חמש דקות ביום, פעם אחת או מספר פעמים. גם אם הקשב שלנו ינדוד החוצה, ננסה להפנות אותו בעדינות פנימה. נתרכז בנשימה שלנו, נקצוב אותה ונשחק עם המקצבים שלה. יש לנו השפעה על האופן בו ננשום, ולאופן בו ננשום יש השפעה עלינו. נשימות עמוקות ונשיפות איטיות יפתחו את המרחב שהחרדה נוטה לצמצם.

בסופו של יום, או בכל זמן אחר, ננסה לציין שלושה דברים שהיו לנו נעימים וטובים היום. זה יכול להיות מבט של מישהו, זה יכול להיות רגע בו נהגנו בהתאם לערכים שלנו, רגע בו באמת יכולנו להתענג על חתיכת עוגה. זו רשימה פשוטה, זה לא פתרון להכל. אבל זו יכולה להיות פעולת גרילה אל מול גשם של תחושות שליליות. במצבי חוסר וודאות לעיתים קרובות הקשב שלנו יופנה באופן אוטומטי לתחושות שליליות של חוסר אונים, תסכול או כעס. להצליח לשבור את האוטומט, אפילו לצורך יצירת רשימה קטנה שכזו, זו כבר פעולה לכיוון חופש פנימי גדול יותר.

לשבור את אוטומט ההכרח

ככל שניתן לנו, ננסה לחקור ולסמן מה הדברים שעוזרים לנו להגדיל את המרחב הנפשי. זו יכולה להיות מוזיקה, שירה, ספרות, פתרון חידות, בישול, שיחה עם אדם קרוב או כל דבר אחר. ניצור לעצמנו נקודות עצירה, גם בעת מאבק המציאות, להכניס בהן השראה והרהור. זה יכול להיות אפילו חמש דקות יום. הכוונה היא לא הסחת דעת, או תחליף לתחושה שלילית בתחושה חיובית. אנחנו לא מנסים להיאבק בתחושות שלנו או להעלים אותן, אלא פשוט להגדיל את תחושת המרחב הפנימי, את מגוון החוויות שלנו את עצמנו. ליצור הפרדה בין חוסר השליטה על הנעשה בעולם החיצוני לבנינו.

סבתי שורדת השואה הייתה חוזרת ונזכרת ברגע אחד מימי מהמלחמה ההיא. בעודם במסתור, שתו בני המשפחה תה מתוך פחיות שימורים ריקות ששימשו אותם ככוסות. במהלך הטקס המשפחתי, אביה היה מביט בכוסו המאולתרת ושואל ״מתי כבר אזכה לשתות תה מספל פורצלן״. הסיפור הצחיק אותי מילדות, ונראה היה לי מוזר בבגרות. כיצד ייתכן שבעת מלחמת עולם ושהייה במסתור, נותנים את הדעת על הספל ממנו שותים. זו הרי לא שאלה של הישרדות. היום אני חושבת שהיה בכך אקט של עצמאות מול החרדה והפחד, יכולת לדמיין עולם אחר, תקווה ואי כניעה אל מול אימת המלחמה.

לשנות מה שאפשר לשנות, לקבל את מה שאי אפשר לשנות, ולהכיר בהבדל

ממד הפעולה החיצונית וממד הקיום הפנימי לא צריכים להיות מתחרים, אלא משלימים. עלינו לשים לב שלא ״להישאב״ להתמודד עם שליטת המציאות החיצונית במחיר ויתור על השליטה על המרחב הפנימי, האנושי, הייחודי לנו.

חיבור לים הפנימי שבתוכנו, הוא לא תחליף לפעולה במציאות החיצונית. נסיבות חיים מסוימות מביאות אותנו לתחושת חוסר אונים ולקבלה של תנאים שעלולים להיות מכאיבים, פוגעניים ולא הכרחיים. ישנם מצבים שבהם נאמץ עמדה פאסיבית ונקבל את המציאות במקום להכיר בצורך לשנות אותה בגלל התנסויות מכאיבות בעבר שלימדו אותנו חוסר אונים. למשל: נמנע מלמצוא עבודה אחרת, נישאר במערכת יחסים פוגענית, לא נקפל את הכביסה כי סופה להתלכלך מחדש.

נסיבות חיים אחרות כוללות בתוכן חוסר וודאות מובנה, או דברים שהם באמת מחוץ לשליטתנו. האדם שמוצא חן בעינינו לא תמיד יהיה פנוי או מעוניין. לפעמים יהיו מועמדים אחרים לעבודה שיהיו מתאימים יותר. אנחנו לא שולטים בנהגים האחרים בכביש, וייתכן שיטילו סגר בחגים. במצבים אלו, לא תהיה לנו ברירה אלא לקבל את השליטה המוגבלת שלנו. ועדיין נשאף לשינוי ושיפור נסיבות החיים, אפילו עם מדובר בצעדים קטנים ביותר. ננסה ליצור קשר עם האדם שמעניין אותנו, נמשיך להתראיין לעבודות נוספות, ננהג בכביש ונמשיך לעשות תכניות לעתיד.

פעולה בעולם היא משמעותית להתפתחות שלנו, ללמידה שלנו, לתחושת השליטה ולאפשרות לשפר את רווחתנו. אך פעולה היא אינה צורת הקיום היחידה שלנו, והיא אינה במקום התבוננות, שהיה, הרחבה וקבלה של המציאות הנפשית שלנו.

מולי ניצב ים גדול


ומה כאשר הים הפנימי סוער וגועש? כאשר המחשבות השליליות משתלטות עלינו, כאשר הרדיו בראשנו מגביר את קול השידורים עד שנתקשה להישאר מחוברים לעולם סביבנו? מה נעשה כאשר הזיכרונות הכאובים מוקרנים על המסך הפנימי, הדאגות הופכות אותנו למגידי עתידות, והרגש מציף? אכן, המציאות החיצונית שלנו יודעת להיות כולאת ומגבילה, אך גם המציאות הפנימית יודעת לסגור עלינו ולהטביע אותנו בתוכה.

הנה הרגש שלי, בתוך הגוף שלי, שהולך על השביל הזה, במקום זה של העולם

בספר מיליון רסיסים קטנים (ג׳יימס פריי, כנרת זמורה ביתן, 2006), גיבור הספר מתאר את ייסורי הגמילה וההתגברות על התמכרותו לסמים ואלכוהול. במהלך תהליך הגמילה, כאשר מתחילים להתעורר בו הרגשות שהיו מורחקים עד כה על ידי התלות בחומרים, הוא לומד להכיר את הזעם. הוא מזהה אותו כמפלצת המתעוררת בתוכו, המאיימת לטרוף את כולו. באחת הפעמים הוא לוקח את עצמו ואת הזעם ויוצא לצעידה. המפגש בין הזעם המפעם בו לבין ההליכה בשביל המושלג, מהווה התחלה של תהליך הכלה חדש, ללא חומרים או הסחות דעת.

כולנו נסחפים לעיתים במחשבות שלנו, ברגשות, בתחושות הפיזיות. אנחנו הופכים להיות חרדה, עצב, כאב או זעם. במצבים כאלו עלינו לשוב ולייצר קשר מחודש עם המרחב שסביבנו, להתחבר אליו, להכיר בגודלו ובכוחו שאינו יושב בתוך עולמנו הפנימי.

לא סתם שירים וייצוגים תרבותיים רבים כוללים מעמד של אדם אל מול תופעות טבע עצומות. זו האפשרות לעמוד מול חוויה אינסופית, אך גם משתנה בצורה מתמדת. מול ים גדול, הר גבוה או שמי לילה רחבים, אנחנו יכולים להחזיק את הכאב או הסערה הפרטית בצורה טובה יותר. לא כי הם פחות כואבים או סוערים, אלא כי ישנה נוכחות גדולה המבהירה, הם אינם הדבר היחיד.

אבל כואב לי

במצבים של סערה נפשית הקשב שלנו נוטה להישאב במלואו למתחולל בתוכנו, עד כדי כך שהחוויה של המציאות החיצונית נעשית קהה ואפילו חסרת ממשות. במצב כזה החוויה הפנימית עלולה לצבוע את החוויה שלנו את העולם החיצוני, ולכן גם אם נחווה אותו הוא ירגיש סוגר, חסר אפשרויות או עוין. במצבים כאלו נחפש את האחיזה המחודשת במציאות החיצונית הממשית. תופעות טבע יוצאות דופן עוזרות במובן הזה כי הן עוצמתיות, ועוצמתן מקלה עלינו לשחרר את האחיזה בסערה הפנימית. אבל איך ניתן להיאחז במציאות החיצונית, גם אם אינה כוללת כרגע תופעת טבע יוצאת דופן בעוצמתה?

קודם כל נעצור. ברגעים שנרגיש שהגל הפנימי עולה בנו, נפתח את המיומנות לעצור ולזהות שבכלל עובר בנו גל. לאחר מכן ננסה להפנות את הקשב שלנו אל החושים. זה יכול להיות חקר משקל גופנו על כפות הרגליים והמגע שלהן עם הקרקע. זה יכול להיות שתיה איטית ומרוכזת של מים קרים, החוקרת את תחושת הקרירות של כל לגימה בפינו. זה יכול להיות התבוננות חקרנית בסובב אותנו וזיהוי חפצים אדומים, או עגולים. כל דבר אשר ינכיח את הסובב אותנו ויהפוך אותו לממשי יותר.

ניקח את הזמן להתרכז בעוגן אחד כזה ולבחון אותו, עד שהוא הופך ממשי דיו, ואז ננסה להרחיב את מעגל ההסתכלות קצת יותר, למשל לחדר שסביבנו, לצלילים הבוקעים מבחוץ. נמשיך לעשות זאת עד שנרגיש אותם ממשיים יותר. המטרה היא להוסיף עוד ממד של מציאות מלבד זו המתרחשת בתוכנו. מטבע הדברים, הסערה הפנימית תמשיך למשוך אותנו פנימה ודעתנו תוסח. ככל שנתרגל להחזיר בצורה עדינה אך עקשנית את הקשב שלנו החוצה, שליטתה של הסערה הפנימית תיחלש, והיכולת להכיל את המציאות הפנימית במקביל לעוד מציאויות תשתפר.

כמו אדוות על פני המים

נדמיין את המעגלים בהם אנחנו מתקיימים. יש את מעגל הסערה הנפשית הנוכחית. המתקיים בתוך מעגל של חוויות עצמי שונות, של היותנו אהובים ואוהבים, של היותנו מסוגלים, וגם של היותנו נכשלים, נפגעים, נדחים. מעגלים אלו מתקיימים בתוך מעגל הגוף ופעילות החושים. מעגלי הגוף ופעילות החושים נטועים במעגל הסביבה הפיזית המידית בה אנחנו נמצאים, וזו נמצאת בתוך מעגלים בין אישיים, חברתיים, אנושיים, טבעיים. נשאף לנוע לכיוון המעגלים החיצוניים, להגדיל את החיבור אליהם. לא על מנת להכחיש או להסיח את הדעת מהמעגל הפנימי, אלא על מנת להגדיל את המכל הנפשי. להזכיר לעצמנו שאיננו הסערה, אלא אנחנו מי שהסערה עוברת בו כעת.

כיצד נתחבר אל המעגלים החיצוניים יותר? ניתן לעשות את זה על ידי פעילות גופנית, פנייה לקשרים בין אישיים, לפעילות חברתית, להתבוננות ולמידה על העולם שבחוץ. נבחן כיצד אנחנו יכולים להיות חלק מהשתייכות חברתית רחבה, לקהילה, ליכולת להיות לעזר בעבור האחר.


סיכום


מצבי דחק, פנימיים או חיצוניים, נוטים לגרום לנו להישאב לתפיסה של אפשרות יחידה בלבד. מציאות אחת שחייבים להיענות לה במחיר הקיום הנפשי, או מצב נפשי שחייבים להיענות לו במחיר קשר ותנועה חופשית בעולם החיצוני. במצבים כאלו, אנחנו חשים חסרי חופש פנימי וחיצוני, ורמות הדחק עלולות לעלות יותר ויותר.

במאמר זה ניסיתי להתייחס לאופן בו אנחנו יכולים להיעזר בקיום הפנימי והחיצוני שלנו לצורך איזון מצבי ״חוסר ברירה״ אלו והגדלת דרגות החופש. החלוקה לפנים וחוץ היא חלוקה אחת שניתן לעשות, אך היא כמובן אינה דיכוטומית או יחידה. היא ממחישה כיצד ניתן להיעזר בהקשרים שונים ובחוויות העצמי השונות הנובעות מאותם ההקשרים לצורך הגדלת התנועה האישית. שימוש במרחבים, ובעיקר ביכולת לזכור כי ישנם מרחבים, הוא הכרחי לצורך שימור תנועה קדימה. אסיים בשאלה העולה משירה של יוקו אונו (1973): ״מתי לאחרונה ראיתם את האופק״. האופק, נקודת המפגש בין שני קיומים, הוא יקר, חשוב וחמקמק. אם נצליח לצפות בו לרגע, ננסה לאצור אותו אצלנו. הוא ישוב ויסתתר, אבל אנחנו נזכור שהוא קיים.

ביבליוגרפיה


חדד, ר׳ (2013). מדריך רפרם לכלא הלובי: איך לשרוד 170 יום בצינוק של קדאפי. תל אביב: עם עובד.

פריי, ג׳ (2006). מיליון רסיסים קטנים. (תרגום א׳ תגרי). תל אביב: כינרת זמורה ביתן.

Ono, Y. (1973) Have You Seen A Horizon Lately. In: Approximate Infinite Universe (Album).

28 צפיות
© כל הזכויות שמורות למאיה גלוטמן. אין לראות בתכנים המפורסמים באתר תחליף להתייעצות עם איש/אשת מקצוע.