חיפוש
  • Maya Glotman

״חזרה״ ל״שגרה״



אלו ימים מוזרים. בין אם התקופה האחרונה הייתה קשה, מפחידה, מכעיסה ומתסכלת; בין אם היא דווקא הרגיעה משהו, השקיטה, פינתה מקום וחידדה מה חשוב. גם אם היה בה גם מזה וגם מזה. פתאום חוזרים לשגרה. אבל האם זו באמת חזרה? והאם זו הולכת להיות שגרה כעת?


אנחנו יצורים מוזרים, כי אנחנו יכולים להתרחש בכמה הוויות בו זמנית. אנחנו יכולים להיות בעבודה ולנדוד במחשבותינו לריב שניהלנו בבוקר בבית, או לאכול ארוחת ערב עם המשפחה ובמחשבותינו לנהל את שיחה עם רואה החשבון. במצבי קטיעה היכולת הזו להתפצלות ונדידה, יכולה להקצין. קטיעה יכולה להיות מול אירוע טראומטי שפגע בתחושת הרציפות שלנו, אבל היא יכולה להיות גם ההתנסות שחווינו בחודשים האחרונים- הכניסה לבתים והפסקת השגרה הקודמת, וכמו זו שאנחנו חווים כעת בחזרה לשגרה. הגוף שלנו יכול לחזור לשגרה מלאה, אבל הנפש שלנו עוד תהיה במקום מסתור. מנגד, הנפש שלנו יכולה לדהור כבר לעסקים כרגיל, והגוף עוד כפוי לשמור על ריחוק חברתי.


ההתפצלות הזו יכולה מאוד להקל עלינו להתמודד עם מציאות מאתגרת. היא כלי משמעותי ביכולת לפתרון בעיות. אבל היא מגיעה עם מחיר נפשי שעלול להיות גבוה. ייתכן ונהיה עייפים יותר, או נחוש שהמשאבים הנפשיים שלנו (להתמודדות רגשית או מחשבתית) מצומצמים מהרגיל. בנוסף, הפער בין המקום הנפשי שלנו למציאות הפיזית עלול לעורר בנו תחושת בלבול, זרות או אפילו ניכור.

זו הסתגלות

אירוע חיים הפוגע בתחושת הרציפות של עצמנו ושל העולם סביבנו, בתחושת השלמות של החיים כפי שהכרנו אותם- דורש הסתגלות. והסתגלות היא תהליך. היא דורשת קצת התאמה שלנו למצב החדש, ובמקביל קצת התאמה של המצב החדש למה שמתאים לנו. לוקח זמן להרגיש בן בית בתוך מציאות חדשה. גם אם היא נראית מאוד דומה למציאות הקודמת. זה לא אומר שלא צריך לשאוף להסתגל, אלא פשוט להכיר בכך שזהו תהליך שלוקח זמן ומשאבים. הגיוני שבתקופה הזו תרגישו עייפים, מבולבלים, או תרגישו קצת כבתוך חלום. הסתגלות לוקחת זמן, אבל היא לרוב מגיעה מעצמה.

״לא קרה כלום״

ניקח כדימוי את המצב של ילד נופל וההורה הממהר לומר לו ״לא קרה כלום״. אפשר להבין את ההורה הרוצה לחזור כמה שיותר מהר לרצף של מה שהיה קודם. להרגיע. להעניק פרופורציות. אפשר גם להבין את החוויה של הילד שבו זמנית צריך להחזיק את הידיעה ש״לא קרה כלום״ ואת הבהלה, הכאב והעלבון מהנפילה שאכן קרתה.


קטיעה היא חוויה נפשית המהווה חלק מהחיים של כולנו, ועדיין לעיתים קרובות נחווית כהפרעה ״מחוץ לחיים״. האופן בו נוכל להתמודד עם קטיעות ישפיע בצורה משמעותית על האופן בו נוכל להתמודד עם החיים עצמם. אם נתעלם מהקטיעה ונדהר קדימה, אנו עשויים לשלם מחיר על ההכחשה של מה שנשבר, נפגע, השתנה או אפילו צמח. אם נישאר רק במה שהשתנה, נאבד את תחושת הרציפות של עצמנו והעולם, והדבר עשוי ליצור תחושה של זרות וניכור. אם נצליח בו זמנית לשמר תחושת רציפות והשתנות נוכל לגדול ולהעשיר את חיינו מכל קטיעה (גם אלו שבאו לחלוטין שלא בהזמנה). ״זה נראה כואב, אבל אני מאמין שתוכל להתגבר וזה יעבור בקרוב״.

״אין שלם מלב שבור״ (הרבי מקוצק)

אפשר לחשוב על זה כמו חזרה מטיול ארוך בארץ אחרת, או להבדיל, כמו התאוששת מתאונת דרכים. במקום בו מתאפשרת לנו פרספקטיבה על החיים והשבריריות שלהם- מתאפשרת לנו גם אפשרות גדילה. פתאום המובן מאליו אינו הדרך היחידה, לטוב ולרע. זה לא בהכרח מצב טוב או נעים. הוא עלול להיות מעורר חרדה ואי וודאות. יצר ההישרדות עלול להידחף ולהזכיר לנו שאין לנו פנאי או פריבילגיה לחשוב מחשבות כאלו כי אנחנו צריכים להינצל. מצבים של קושי כלכלי, או אובדן עבודה הם קשים ועלולים להיות מפחידים. השרדות היא חשובה בהחלט, אך כדאי לשים לב שלא לשקוע בה לחלוטין, על מנת לשמר חופש תנועה והתפתחות מול מה שאירע.

מה יכול לעזור להסתגלות בעת הזו


· לחזור לפעילות, אבל לבחון את האפשרות לדרג את החזרה. החזרה עצמה דורשת משאבים נפשיים, ולכן כדאי לעשות זאת בצורה הדרגתית. כמובן שהחזרה לשגרה יכולה גם להעניק משאבים וכוחות, ולכן כדאי, ככל האפשר לחזור קודם כל למשימות ולתפקידים שיעניקו לנו תחושת כוח ומסוגלות, ולאחר מכן למשימות ותפקידים שעשויים לגבות מאיתנו יותר משאבים. אם זה לא אפשרי, חשוב להכיר בכך שזה מה שקורה. לתת כותרת למצב בו נמצאים עשוי להקל מעט מהעומס או מחושות אשמה (למשל: ״אין לי ברירה אלא לחזור למשרה מלאה, וזה מאתגר. לו הייתי יכול, הייתי עושה זאת בהדרגה כי זה מה שהיה מתאים לי יותר. אין לי את האפשרות הזו, וזה בסדר שאני ארגיש עדיין לא במיטבי״).


· להקפיד על סדר יום ״רך״. מעבר לפעולות ההכרחיות, חשוב להשאיר זמן רב יותר מהרגיל למנוחה ומילוי מצברים.

· לנסות לנסח לעצמנו מה עבד או לא עבד בתקופה בבית, מה השתנה או התחדד בערכים ובסדרי העדיפויות שלנו, ולראות כיצד ניתן להנכיח אותם יותר בשגרה החדשה.


· להיות סבלנים וחומלים עם עצמנו ועם האנשים סביבנו. לזכור שעברנו משהו מוזר, לא פשוט, לעיתים אפילו קשה. שייקח זמן להסתגל אליו בתוך החיים שלנו, ושבסוף זה יקרה.


· לנסות לא להישאב למרוץ ההישרדות. במקביל לפעולות הנדרשות וההכרחיות, להקדיש רגעים לעצירה, התבוננות ושהיה. גם הפסקות של חמש דקות כמה פעמים ביום לנשימה והתבוננות פנימית (ללא מסכים) עשויות לפתוח מרחב פנימי גדול.


· לחזק ולהרחיב קשרים, להיות שם בעבור הסובבים אותנו, לעזור במה שניתן, ולהיעזר ולשתף במה שניתן. אחרי תקופת בידוד והתנתקות ישנה משמעות לחיבור, לאחריות המשותפת ולחיזוק תחושת השייכות בעולם.


· לשים לב לצורת ההסתגלות של הילדים שלנו, לתת מילים לתחושת הבלבול או חוסר החשק שייתכן שיפגינו, במקביל לשמחה על החזרה. זו הזדמנות משמעותית עבורם ללמוד מאיתנו שיעור על הסתגלות ועל חמלה עצמית אל מול אתגריה.


· במקרה שנרגיש מצוקה חריפה, קושי משמעותי לחזור לתפקוד, עצבנות קשה, עצב עמוק, חרדה או תחושת חוסר מציאות חשוב לפנות במידת הצורך לעזרה נפשית מקצועית. גם מספר קצוב של מפגשים יכול לסייע להפוך משבר להסתגלות.

לעיתים קרובות, האופן החומל והמיטיב ביותר להתמודדות עם מצבים של קטיעה בחיינו, הוא לעבור מניסוח של ״או- או״ (או שחוזרים לתפקוד מלא- או שנשארים בבועת הקורונה) לניסוח של ״גם וגם״ (חוזרים לתפקוד מלא בחוץ, אבל שומרים על קצב איטי יותר, על דברים שהיו לנו טובים במהלך הקורונה, ואולי אפילו משנים סדרי עדיפויות לפי זה). חשוב לזכור כי החיים מתרחשים כל הזמן, גם במצבים של הפרעות.


חזרה קלה ורכה ככל האפשר!

3 צפיות
© כל הזכויות שמורות למאיה גלוטמן. אין לראות בתכנים המפורסמים באתר תחליף להתייעצות עם איש/אשת מקצוע.