צעד צעד

לפני כך וכך שנים מצאתי את עצמי על הר בנפאל. אני לא הטיפוס שיטפס על הרים, בטח לא גבוהים במידה כזו שאצטרך לחשוב על כל נשימה שלי. ובכל זאת, מצאתי את עצמי עושה את זה. נלחמת על כל צעד ועל כל טיפת חמצן. וסבלתי. סבלתי מאוד. לא עזרה כמובן המחשבה שזה לא מתאים לי, ושלא ממש רציתי לעשות את זה. ושיש לי עוד שבעה ימים כאלו.

אני חושבת על הטיול הזה לא מעט בשבועות האחרונים. יש לי חמצן בשפע, ויש לי מזל לשבת בבית בנוחות, ועדיין אני מרגישה שהאתגרים שהתמודדתי איתם אז לא שונים בהרבה מאלו העומדים בפני, ובפנינו עכשיו.

מאיפה מגיע הקושי:

אפשר להצביע בקלות עכשיו על גורמים רבים של קושי. המצב הבריאותי, החברתי, הפוליטי, הכלכלי, כל אלו משפיעים בתורם רבות על המצב הנפשי. חוסר הוודאות בנוגע לכמה זמן זה ימשך, שוחקת בהדרגה את תחושת החוסן לרבים. אני לא מתכוונת להתכחש לזה שישנה מציאות חיצונית והיא מאתגרת ביותר. אני כן מנסה להציע כי הקושי החיצוני מתווך אל העולם הפנימי דרך ההתבוננות שלנו, וזו מושפעת מגורמים היסטוריים אישיים ומדרכי מיקוד הקשב שלנו.

כשהלכתי על ההר בנפאל הייתי ממוקדת ברצון לסיים את היום, בפחד ליפול, בידיעה שלי שאני לא הטיפוס הספורטיבי מטפס ההרים, בכאב ברגליים, במשקל התיק, בקושי לנשום. כל אלו תפסו אותי ברמה שעוררה בי מצוקה רבה. שלא אפשרה לי ליהנות מהנוף, מהטיפול, מהסיבות בגללן בכל זאת בחרתי לצאת אליו, ומהאופן שבו השלמת הטיול תהיה משמעותית עבורי.

איך ליצור מרחב גם כשאין מרחב:

להפנות את המבט אל יופי הנוף זו אפשרות אחת. היא נהדרת, אך לרוב מהווה פתח לתחושת אשמה וכישלון יותר מהרבה דברים אחרים. הדרך אינה יפה כשאתה סובל. כשאתה אחוז בתוך הסבל, היופי של הדרך והסבל נחווים כחוויות מתחרות. לפעמים ברגעים כאלו, במקום להרחיב את המבט, יהיה לנו יותר אפשרי לצמצם אותו. לא תמיד נוכל לפתוח את המבט הלאה וקדימה, לפעמים נוכל פשוט למקד אותו בצעד הבא שלנו.

הרגע בו הפניתי את המבט אל כפות הרגליים שלי, היה הרגע הראשון בו יכולתי לחוש חופש. לא נבהלתי יותר מגובה העלייה שבפני, כי לא ראיתי אותה. לא הרגשתי פספוס מזה שאני לא מעריכה את הנוף שמולי, כי וויתרתי על להסתכל עליו. העולם הפך להיות עבורי צעד. וצעד אחד אני יכולה לעשות. ואז עוד צעד. ועוד צעד. ברגע שיכולתי להתרכז בצעדים, הצלחתי להתחיל לייצר לעצמי מרחב פנימי בין הסבל לביני. עדיין כאב לי, עדיין חששתי, עדיין התאמצתי מאוד. אבל כבר לא הייתי הכאב או החשש או המאמץ. קצת בדומה לאופן בו בתרגול מיינדפולנס נתרכז בעוגן יחיד שמולו נוכל לבחון את נהר החוויות שעוברות עלינו בלי להישטף בו.

בימים אלו, יש ערך בצמצום המבט למה שעומד מולנו, למצוא את החתיכות הבסיסיות של החיים אשר יש לנו שליטה עליהן, שאנחנו יכולים לבחור כיצד נעשה אותן. ומתוך התרכזות זו, המרחב עשוי להיפתח, ואיתו האופק ושאלות נוספות של ערכים ומטרות.